דמות מרכזית
שם הדמות
תאריכי חיים
תפקיד / קרבה משפחתית
ביוגרפיה קצרה. ערוך טקסט זה במצב מנהל.
מאות שנות קהילה · 1201—1941 · מהיסוד ועד השואה
דמות מרכזית
תאריכי חיים
תפקיד / קרבה משפחתית
פרק ראשון
ריגה, בירת לטביה, נוסדה בשנת 1201 לחוף נהר הדאוגווה. לאורך מאות שנים שימשה כעיר נמל ומסחר מרכזית בים הבלטי, ושאבה אליה סוחרים ואומנים מכל קצות אירופה — ובכללם יהודים שנמשכו לפעילותה הכלכלית הדינמית.
היהודים הראשונים שהגיעו לאזור לטביה עשו זאת עוד בימי הביניים, ובאו בעיקר מגרמניה ומפולין. אך ישיבה קבועה בריגה עצמה לא הותרה עד המאות שאחר כך, בשל גזרות שונות. ה"גטו הישן" של ריגה התפתח בשכונת מוסקבה (Maskavas forštate), שם ריכזה העיר את תושביה היהודים.
עם כיבוש לטביה על ידי הצאר הרוסי בשנת 1710, החלו תקנות "תחום המושב" להשפיע על היהודים המקומיים, אם כי לטביה עצמה נהנתה ממידה מסוימת של רפיון בהשוואה לחבלים רוסיים אחרים. בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 גדלה הקהילה בריגה במהירות — ה"הסכלה" (תנועת ההשכלה היהודית) חדרה לשם מוקדם יחסית, ואינטלקטואלים יהודים עסקו בפרסום עיתונות, ספרות ותיאטרון.
"ריגה הייתה בשבילנו לא רק עיר — הייתה היא ביתנו, שפתנו, עולמנו כולו."
מתוך זיכרונות שורד יהודי מריגה, 1946
בשנת 1920, לאחר מלחמת העצמאות, הפכה לטביה לרפובליקה עצמאית. עידן "לטביה העצמאית" (1920–1940) היה תקופת שגשוג לקהילה היהודית — פעלו בית-ספר לאמנות, תיאטרון יידי מפואר, שלוש אוניברסיטאות שקיבלו סטודנטים יהודים, עיתונות ביידיש, בעברית ובלטבית, ואגודות ציוניות פעילות.
ריגה הכילה כ-12% יהודים מכלל אוכלוסייתה בשיא — כ-40,000 איש. קיימה את בית הכנסת הגדול ("החורבה הגדולה"), שוק יהודי שוקק, ושכונות עם אופי מובהק. יהודי ריגה השתלבו בחיים הכלכליים, האמנותיים והאינטלקטואליים של העיר לצד שמירה על זהות קהילתית ייחודית.
סיפור משפחתי
סיפורם של אברהם יצחק ושרה גרצ'יקוב — GERTSCHIKOV
העיר ריגה שבלטביה וסביבותיה היו בית לקהילה יהודית ענפה ותוססת. שם, בין רחובות העיר, חיו אברהם יצחק גרציקוב ושרה רבקה גרצ'יקוב לבית גורדון, למשפחה ברוכת ילדים. ביתם היה מלא בקולותיהם של תשעה ילדים — שש בנות ושלושה בנים. המשפחה הלכה והתרחבה, והפכה לשבט של ממש.
ששת הבנות לבית גרציקוב:
ושלושת הבנים לבית גרציקוב:
החיים התנהלו על מי מנוחות, עד שההיסטוריה התדפקה על דלתות אירופה.
בקיץ 1941 הכל השתנה. עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות, נכבשה לטביה כולה. הגרמנים, בסיוע משתפי פעולה מקומיים, החלו ברדיפות שיטתיות של יהודי המדינה.
באוקטובר 1941 גורשו יהודי ריגה מבתיהם ונכלאו בגטו ריגה, בתנאים של צפיפות, רעב ואימה. זמן קצר לאחר מכן, בחודשים הקפואים של אותה שנה, החלו האקציות הגדולות. רבים מיהודי הגטו, ובהם משפחות שלמות, גורשו אל יערות הסביבה (יער רומבולה ויער ביקרנייקי), שם נורו ביריות אכזריות אל תוך בורות חפורים.
מזלה של משפחתם של אברהם יצחק ושרה גרציקוב לא שפר עליה. מכונת ההשמדה הנאצית לא חסה על זקנים, נשים וטף.
הגורל האכזר הכה במשפחה ללא רחם, והם נרצחו בגטאות וביערות. נפשות יקרות אבדו לעד.
נרצחו:
משפחות שלמות נגדעו באחת, וקולן הושתק לנצח.
מתוך התופת, שרדו רק מעטים שהצליחו להימלט מבעוד מועד או שמסלול חייהם הרחיק אותם מגיא ההריגה.
הבן יוסף גרציקוב הצליח להימלט מזרחה אל תוך שטחי ברית המועצות, וכך ניצלו חייו. הבנים מישה גרציקוב ובוריס דב גרציקוב, יחד עם אחותם גלה גרציקוב גירמל, הצליחו לעלות לארץ ישראל.
הם, שניצלו מן התופת, הפכו לגלעין חדש למשפחה הענפה שנספתה. בארץ ישראל, במקומות שאליהם הגיעו, נשאו עמם את זכרם של הוריהם, אחיותיהם, גיסיהם והאחיינים הקטנים שלא זכו לגדול.
לבוריס דב גרציקוב ואשתו אנג'ה גרציקוב נולדו שני ילדים:
ציר הזמן
תיעוד ויזואלי
שלושה סרטונים תיעודיים על שואת יהודי ריגה. לחצו על הנגן כדי לצפות.
גיאוגרפיה
שתי המפות שלהלן מציגות את לטביה בהקשרה הגיאוגרפי ואת עיר ריגה כפי שנראתה ערב מלחמת העולם השנייה.
תמונות היסטוריות
תמונות מאוסף הארכיון. לחץ על תמונה לצפייה בתצוגה מלאה.
אין תמונות בגלריה כרגע.
מנהל האתר יכול להוסיף תמונות דרך פאנל הניהול.
08/11/1992 · גבעתיים
כשבועיים לאחר פריצת הגרמנים לפולין, במלחמת העולם השניה, ברחה משפחת בלומנקרנץ (כולל הבת פלה ובעלה) לרוסיה לברסט, עיר הולדתו ומקום מגוריהם של הורי אבי אנגה.( אביה - מרוסיה אמה - מפולין)
לאחר שנה בברסט עברו לסנצין, שקרובה לגבול הגרמני.
בעיירה זו התקבצו הרבה יהודים, הואיל ומפה אפשר היה לצאת לאירופה.
בשצצין- בסנצין, כבר היתה לונה. מישה ובוריס (שהיה כותב לפעמים טורים בעיתון על אירועים מקומיים - בעברית), היו מחוג ידידיה של לונה - אצלה גם פגשה אותו אנגה.
כל משפחת בלומנקרנץ גרה אצל דוד, בעלה של פלה, שקנה שם דירה גדולה.
למרות ההתנגדות של הורי אנגה (שאפילו נעלו אותה בחדר כדי שלא תוכל להפגש עם בוריס), הם יצאו ונישאו.
לאחר החתונה אבא של אנגה קנה להם דירת שני חדרים ועזרו להם בקניית אוכל ובוריס החל לעבוד בטכנאות שיניים - מקצוע שלמד בצבא הרוסי.
אביה של אנגה, עשה את כל הסידורים ליציאת המשפחה משם, אולם נפטר לפני שיצאו.
דוד נאלץ לחזור להשלים שנה בצבא הפולני ולאחר שנתיים כל השאר נסעו למרסיי ומשם לפאריס.
בפאריס שהו כחצי שנה. בוריס מצא עבודה בחנות נעליים.
בוריס ואנגה שרצו להשאר בפאריס, נכנעו ללחץ האם והאחות ועלו לישראל לחדרה.
כאן בארץ בוריס רצה לעבוד בטכנאות שיניים אולם אילצו אותו לעבור מבחנים ועל פיהם להתחיל ללמוד מהתחלה. ואז הוא נטש את התחום.
אלבום משפחתי
תמונות אישיות מאלבום המשפחה.
אין תמונות באלבום המשפחתי עדיין.
מנהל האתר יכול להוסיף תמונות דרך פאנל הניהול עם שיוך "תמונה משפחתית".
1941–1945
ערב המלחמה חיו בריגה כ‑43,000 יהודים — כמחצית מיהדות לטביה וכתשיעית מתושבי העיר. ריגה הייתה מרכז התרבות היהודי בלטביה: בתי ספר בעברית, יידיש, רוסית וגרמנית, ישיבה, תיאטרון, בתי חולים ושלושה עיתונים יומיים ביידיש. ביוני 1940 סופחה לטביה לברית המועצות, וביוני 1941 פלשה גרמניה במסגרת "מבצע ברברוסה".
הגרמנים כבשו את ריגה ב‑1 ביולי 1941, וכיבוש כל לטביה הושלם ב‑10 ביולי. מיד החלו רציחות המוניות: יחידות ה"איינזצגרופה A" יחד עם משתפי פעולה לטבים — בעיקר "קומנדו אריאיס" בפיקוד ויקטורס אריאיס — רצחו אלפי גברים יהודים ושרפו בתי כנסת, ובהם בית הכנסת הגדול. עד 15 באוקטובר 1941 כבר נרצחו בלטביה כ‑30,000 יהודים.
האזכור המתועד הראשון של גטו בריגה מופיע במכתב פנימי מ‑21 ביולי 1941. הגטו הוקם בשכונת מסקוואס פורשטט (הפרבר המוסקבאי) בדרום‑מזרח העיר. ב‑25 באוקטובר 1941 גורשו התושבים הלא‑יהודים, וכל יהודי ריגה והסביבה רוכזו בו. הגטו נאטם באוקטובר 1941 וכלא כ‑30,000 יהודים, מוקף גדר תיל כפולה ושמור בידי משטרה לטבית.
זהו האירוע המרכזי בהשמדת יהודי ריגה. בפקודת מפקד ה‑SS והמשטרה באוסטלנד, פרידריך יקלן, נרצחו כ‑25,000 יהודים ב‑30 בנובמבר וב‑8 בדצמבר 1941 ביער רומבולה שליד ריגה. רוב הקורבנות היו יהודים לטבים שהוצאו מהגטו באמתלה של "יישוב מחדש", הובלו רגלית ליער, הופשטו מבגדיהם ונורו לתוך בורות. בין הקורבנות כ‑24,000 יהודים לטבים וכ‑1,000 יהודים מגרמניה. רק שלושה מכלל מי שהגיעו לאתר ההרג שרדו את השואה. את הרצח ביצעו אנשי משטרת הסדר הגרמנית ועוזריהם הלטבים, בשיטה שיקלן פיתח קודם לכן באוקראינה. לאחר הטבח נותרו בחיים כ‑4,000–5,000 יהודים "כשירים לעבודה", שרוכזו ב"גטו הקטן".
הגרמנים גירשו לריגה כ‑20,000 יהודים מגרמניה, אוסטריה והפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. משלוח הגירוש הראשון מהרייך הגיע ב‑27 בנובמבר 1941, והמגורשים רוכזו ב"גטו הגרמני" (הגדול). חלקם נרצחו מיד עם יהודי רומבולה, ואחרים בהמשך — בתחילת 1942 הוצאו להורג כ‑2,000 יהודים מהרייך ומהפרוטקטורט.
בגטו התארגנו קבוצות מחתרת, וחלקן ניסו להימלט ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. באוקטובר 1942 חשפו הגרמנים חוליה כזו, הרגו בתגובה למעלה מ‑100 איש והוציאו להורג כמעט את כל השוטרים היהודים בחשד לסיוע.
מחנה הריכוז קייזרוולד (בשולי ריגה, מז'פרקס של היום) הוקם במרץ 1943. חיסול הגטו הרשמי בא בפקודת היינריך הימלר מ‑2 בנובמבר 1943. לאחר חיסול גטאות ריגה, ליבאו ודאוגבפילס ביוני 1943, גורשו שרידי יהודי לטביה — יחד עם רוב ניצולי גטו וילנה — לקייזרוולד. בניגוד לאושוויץ או טרבלינקה, קייזרוולד לא היה מחנה השמדה, והאסירים הועבדו בכפייה בחברות גרמניות גדולות, ובהן AEG. עד מרץ 1944 היו במחנה ובמחנות‑המשנה שלו 11,878 אסירים.
עם התקדמות הצבא האדום, בקיץ 1944 נרצחו אלפי אסירים בקייזרוולד. ב‑6 באוגוסט 1944 החלו הגרמנים לפנות את האסירים למחנה שטוטהוף שבפולין. כל היהודים מתחת לגיל 18 או מעל גיל 30, וכל מי שאי־פעם הורשע בעבירה כלשהי, הוצאו להורג לפני הפינוי, וכך גם מי שנחשבו בלתי‑כשירים למסע. עד ספטמבר 1944 הועברו כל האסירים לשטוטהוף. מעטים מאוד מאסירי קייזרוולד שרדו — אולי כמה מאות בלבד.
הצבא האדום שחרר את ריגה ב‑13 באוקטובר 1944. באותה עת כמעט כל יהודי העיר כבר נרצחו; לאחר השחרור יצאו ממחבואם בריגה כ‑150 יהודים בלבד. מתוך כ‑30,000 יהודים לטבים וכ‑20,000 יהודים מגרמניה, צ'כיה ואוסטריה שעברו בגטו — שרדו כאלף בני אדם בלבד.
בין האחראים הגרמנים: פרנץ ולטר שטאלקר (מפקד איינזצגרופה A), פרידריך יקלן, ומפקדי הגטו קורט קראוזה ואדוארד רושמן. בין משתפי הפעולה הלטבים הבולטים: ויקטורס אריאיס (מפקד "קומנדו אריאיס") והרברטס צוקורס.
יזכור
לזכר יהודי ריגה וקהילות לטביה שנכחדו
מקורות וקישורים
